You are kindly invited to read the enclosed stories, to comment, to send a story of your own (anonymous or not) – which will be edited and published here.

Edited by David Mizrachi & Orly Eldar

think of your childhood..

יכול להיות שזה ה ADD, או השלומיאליות, או אולי חוסר הבנה בסיסית של האתלטיות, אבל מעולם לא הצטיינתי בספורט כלשהו. ליתר דיוק, תמיד הייתי גרוע בספורט קבוצתי. העניין הזה חזר והוכח לי שוב ושוב. כשהייתי בן שמונה גיליתי שלא שחייה ולא ריצה היו ה"קטע" שלי כאשר כמעט טבעתי במשחה תחרותי לילדים. בן 11, הבנתי שגם את אומנות הקפיצה בחבל לא אצליח לטפח אחרי שכמעט נחנקתי למוות בניסיון לבצע תרגיל פשוט. כשהייתי בן 13, זה היה כישלון בכדורסל כאשר ההטבעה היחידה שנזקפה לזכותי הייתה לסל הקבוצה שלי.. בסוף התיכון, רשימת מקצועות הספורט אותם ניסיתי ובהם נכשלתי יכולה הייתה למלא שלושה עמודים.

תשאלו מדוע שמתי עצמי במעגל האינסופי של נסיונות כושלים כאשר הסוף העגום היה ברור לי מלכתחילה?.. האם אהבתי את המצב הזה, או אולי הייתי ילד הרפתקן או סתם נוטה לשיגיונות?..

אף לא אחד מן ההסברים הללו.. 

לי פשוט הייתה אמא אגרסיבית, שהאמינה שבטחוני העצמי ייבנה דרך כל אותן פעילויות ספורטיביות. אולם, קשה ככל שניסתה, אמי מעולם לא מימשה את חלומה. ניסיתי מאה מקצועות ספורט במאה קבוצות שונות ונשארתי ה"חנון"  וה"שלומיאל" בכל אחת מהן.

המסקנה אליה הגעתי היא כי האימרה הישנה לפיה ספורט מחשל צריכה לבוא עם כוכבית קטנה אך חשובה.. והיא שהילד צריך מלכתחילה להיות ניחן באיזושהי יכולת אתלטית..